אזור יפו היה ללא ספק אחד האזורים היפים במזרח התיכון: יפו היא אולי העיר היחידה שהיא בעלת שורשים תנ"כיים וקלאסיים כאחת, ומכל המקומות המיתיים היא אחת הבודדות שהצליחה להתקיים לאורך אלפי שנים ברצף כמקום חי ופעיל. החל מתחילת המאה ה- 18ניטעו בסביבותיה של העיר פרדסים שניזונו ממי אקוויפר החוף. השילוב בין הפרדסים, מפעלי המים הקטנים ומערכות ההשקייה יצר אקולוגיה ייחודית שבתוכה נבנו בתי פרדס, כפרים קטנים וסכנאות. למיתולוגיה התנ"כית של יונה הנביא ולמיתולוגיה היוונית של פרסאוס ואנדרומדה נוספה מיתולוגיה מודרנית חדשה, זו של תפוחי הזהב של Jaffa. עם התפתחות הסחר הימי במהלך המאה ה- 19, גדלה העיר והפכה למרכז ארצי קוסמופוליטי ולשער הכניסה העיקרי לארץ ישראל. המראה הפרוש מיפו מזרחה עד לאופק של ים ההדרים המנוקד בבתי באר ובאחוזות קטנות וריח פריחת ההדרים הפכו לסימן ההיכר של אזור יפו וזכו לתיאורים נלהבים גם של מבקרים אירופיים וגם של אבות היישוב הציוני. למרות התמורות הגדולות שפקדו את האזור אחרי מלחמת העולם הראשונה, כיבוש הארץ בידי הבריטים והתפתחותה של תל אביב בצדה של יפו והתגברות מעשי האיבה בין ערבים ליהודים, אקולוגיית ההדר החזיקה מעמד עד לכניעתה הסופית של יפו ב- 13 במאי 1948, רגע לפני פרוץ מלחמת העצמאות.
 |
מפת תיאודור קנדל, סוף המאה ה- 19 |
 |
נחום גוטמן, פרדסים ביפו, 1926 |
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק