שנות החמישים: תעשייה, מלאכה, שטחי בור ושטחי הפקר

האיחוד עם תל אביב הפך את מרבית אזורים המסופחים לאזורי תעשייה ומלאכה. גם אם תכניתו של הורוביץ לא אושרה רשמית, היא למעשה קבעה את דמותו של האזור למשך עשורים רבים וקרובה מאוד ברוחה למצב הקיים.

עיריית תל אביב יפו המשיכה דרומה את מדיניותה מלפני 1948, שהפכה את השכונות התל אביביות הדרומיות נוה שאנן ומונטיפיורי לאזורי תעסוקה, והנציחה את מדיניותה של עיריית יפו הערבית שהכניסה אף היא שימושי תעשייה לשכונות העבריות. איחודן שתי הערים החמיר את המצב עוד יותר מכיוון שעתה, גם שטחי החקלאות הפכו לאזור תעשייה ומלאכה.

האזור, שהיה לפנים גן פורח שהשתרע מהעיר ההיסטורית של יפו מזרחה, שסופרים כעגנון וכברנר התבשמו מריחותיו וציירים כראובן רובין ונחום גוטמן הוקסמו ממראותיו, ששמעו יצא בכל העולם, ושעל המוניטין שלו כערש השמוטי מתפרנסות גם היום משפחות רבות של אנשי ענף ההדרים – הפך בתוך שנים ספורות למגרש הגרוטאות ולפח האשפה המרכזי של מדינת ישראל, ולאחד המקומות המזוהמים בארץ.
בהמתנה לפרויקטים הגדולים שאולי פעם יגיעו האזור הוזנח ומודבר. במהלך השנים הוחדרו אליו עוד ועוד מטרדים בקנה מידה מטרופוליני. על מרבית שטחי הפרדסים הוקמו מפעלי תעשייה, בתי מלאכה ומחסנים, השטחים הפתוחים שעוד שרדו הושארו כשטחי בור, שטחי הפקר וכעתודות נדל"ן.

תצלום אוויר, 1956