שנות התשעים: יפו ודרום תל אביב נחתכות מהמפה

החל מאמצע שנות השמונים, תל אביב נשטפת בגל של רטרו ששיאו ב- 2004, בהכללת העיר ברשימת UNESCO של אתרי המורשת העולמיים של התנועה המודרנית בארכיטקטורה.

לרגל פסטיבל "באוהאוס בתל אביב" שנחגג באביב 1994, מוציאה עיריית תל אביב מפת אתרים. רובם המוחלט של המבנים המסומנים נמצאים בתחום תכנית גדס ("העיר הלבנה"). שכונות נוה שאנן ופלורנטין נחתכות. יפו, שכונת שפירא, קריית שלום והשכונות המזרחיות מחוץ למפה.

וגם: התחנה המרכזית החדשה נפתחת, כמעט שלושים שנה לאחר שהחלה להיבנות.

1994: "באוהאוס בתל אביב", מפת אתרים

 

שנות השמונים: סטגנציה

דרום תל אביב, תצלום אווירי, 1984

מתאר ת א-יפו

מצגת ההצעה לתכנית המתאר של עיריית תל אביב

מתאר ת א-יפו 22-07-10

View more presentations from sharonbabel.

שנות השישים: ברוכים הבאים לתחנה המרכזית החדשה

רועי חמד, עיבוד ממוחשב להדמייה של התחנה המרכזית החדשה בעלון פרסומת מאמצע שנות השישים

שנות השישים: הצפון והדרום

בשנות השישים מתנסחת המפה המנטלית של תל אביב. העמקת הפערים בין שני חלקי העיר, הצפוני והדרומי, יחד עם גלי העלייה שהגיעה בשנות החמישים ושהתמקמה בעיקר בשכונות הדרומיות הוותיקות ובשכונות דרומיות חדשות כקריית שלום ותל כביר נותנת את אותותיה. השאלה העירונית הופכת לשאלה חברתית. שכונות הדרום הופכות ל"שכונות עוני" ועל כך שוררת תמימות דעים גם בממסד העירוני וגם בקרב התושבים.

1959: משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום, תוכנית אב מוקדמת לתל אביב

1973: ארגון ועדי שכונות העוני: "הסכנה מתקרבת"

שנות החמישים: תעשייה, מלאכה, שטחי בור ושטחי הפקר

האיחוד עם תל אביב הפך את מרבית אזורים המסופחים לאזורי תעשייה ומלאכה. גם אם תכניתו של הורוביץ לא אושרה רשמית, היא למעשה קבעה את דמותו של האזור למשך עשורים רבים וקרובה מאוד ברוחה למצב הקיים.

עיריית תל אביב יפו המשיכה דרומה את מדיניותה מלפני 1948, שהפכה את השכונות התל אביביות הדרומיות נוה שאנן ומונטיפיורי לאזורי תעסוקה, והנציחה את מדיניותה של עיריית יפו הערבית שהכניסה אף היא שימושי תעשייה לשכונות העבריות. איחודן שתי הערים החמיר את המצב עוד יותר מכיוון שעתה, גם שטחי החקלאות הפכו לאזור תעשייה ומלאכה.

האזור, שהיה לפנים גן פורח שהשתרע מהעיר ההיסטורית של יפו מזרחה, שסופרים כעגנון וכברנר התבשמו מריחותיו וציירים כראובן רובין ונחום גוטמן הוקסמו ממראותיו, ששמעו יצא בכל העולם, ושעל המוניטין שלו כערש השמוטי מתפרנסות גם היום משפחות רבות של אנשי ענף ההדרים – הפך בתוך שנים ספורות למגרש הגרוטאות ולפח האשפה המרכזי של מדינת ישראל, ולאחד המקומות המזוהמים בארץ.
בהמתנה לפרויקטים הגדולים שאולי פעם יגיעו האזור הוזנח ומודבר. במהלך השנים הוחדרו אליו עוד ועוד מטרדים בקנה מידה מטרופוליני. על מרבית שטחי הפרדסים הוקמו מפעלי תעשייה, בתי מלאכה ומחסנים, השטחים הפתוחים שעוד שרדו הושארו כשטחי בור, שטחי הפקר וכעתודות נדל"ן.

תצלום אוויר, 1956

שנות החמישים: העתיד

החל מ- 1951 מנסה עיריית תל אביב בראשותו של מהנדס העיר אהרון הורוביץ שהובא במיוחד מארצות הברית, לגבש תוכנית אב שמטרתה הראשונית היא איחודה של תל אביב עם יפו לעיר אחת שלה תכנית אחת כוללת.

הורוביץ מבקש לתכנן מחדש את כל אזור דרום תל אביב: להרוס את השכונות העבריות הישנות ולהקים שכונות מודרניות במקומן.

בהצעה המוקדמת שמציג הורוביץ ב- 1954 תחת הכותרת "תכנית אב מוקדמת לתל אביב יפו - הצעת צורת העיר בעתיד" מחולקת העיר לארבעה רובעים ראשיים- רובע1: עבר הירקון, רובע 2: מרכז, רובע 3: דרום ורובע 4: מזרח.

למרות שהתכנית לא אושרה מעולם, היא במידה רבה קבעה את מצב הדברים באזור לחצי המאה הבאה. גבולות הדרום, רובע 3 בתכנית הם בדיוק אותם הגבולות של היום. במקום הפרדסים, כוללים שימושי הקרקע אזור מלאכה ותעשייה גדול, שחלקו ממוקם בתוך שכונות המגורים שמופרדות זו מזו.

בזמן שהתוכניות הגדולות נידונות בחדרי הישיבות ומעובדות על שולחנות השרטוט, השכונות נשארות במקומן ומוזנחות, אולי מתוך ההנחה שממילא אין טעם להשקיע במה שעתיד לבטח להיהרס, ואולי מתוך תקווה שתהליכים סטיכיים-כביכול יעשו את מה שלא יעשה התכנון ויזרזו את הצורך בבינוי מחדש.

 

דרום תל אביב בתכנית הארצית של אריה שרון

במהלך מלחמת העצמאות, הטיל דוד בן גוריון על האדריכל אריה שרון להכין תכנית ארצית. התכנית, מסמך מרשים ומפורט שראה אור בשנת 1951 בהוצאת המדפיס הממשלתי ("תכנון פיסי בישראל"), מתווה את הקווים העיקריים של התכנון והפיתוח של המדינה - המוביל הארצי, פיזור האוכלוסיה, ערי הפיתוח, ההתיישבות הכפרית והאזורים המטרופוליטניים.

פרק מיוחד בתכנית הוקדש לתכנון אזורי של אזור תל אביב והמרכז ועליו הופקד האדריכל יצחק פרלשטיין שנודע מאוחר יותר גם כאדריכל של מגדל שלום.

בתכנית הארצית נשמר חלק משמעותי מאזור הפרדסים כריאה ירוקה, בדומה לריאה הירוקה שעתידה להיות מוקמת על גדת הירקון מצפון לגבולה ההיסטורי של תל אביב. ריאה זו השתרעה מאיזור חירייה ועד לגבול הדרומי של יפו (בדומה לריאה הירוקה שסומנה עשרות שנים מאוחר יותר במסמך "חזון העיר" של עיריית תל אביב.

התוכנית הקפידה על שמירה על רציפותם של השטחים הפתוחים לא רק באזור הדרום, אלא גם חיברה אותם לפארקים אחרים ויצרה רשת פארק רציף שחיברה את פרבריה הדרומים של העיר חולון ובת ים לפארק גדול במרכז אזור הדרום, ומשם, לאורך ואדי מוסררה, התחברה לפארק הירקון ולפרבריה הצפונים של העיר. למעשה, על פי תוכנית זאת, ניתן היה לחצות את כל המטרופולין באופניים בתוך פארק.

את אזור דרום תל אביב ייעדה התוכנית למגורים. התוכנית הקצתה אזור למלאכה ולתעשייה בדרום מזרח איזור המרכז, באזור שהוא כיום אזור התעשייה של חולון.

.

סוף שנות הארבעים: ממזרח יפו לדרום תל אביב

בין החודשים מרץ ודצמבר 1948, ב- 5 מהלכים עוקבים, סופחו לעיר תל אביב השטחים הכבושים של יפו והסביבה. העיר הכפילה את שטחה מ- 23,460 דונם בתחילת השנה ל- 48,900 דונם בסופה.

הסיפוח הפך לאיחוד בהחלטת ממשלה מה- 4 באוקטובר 1949 והאיחוד הפך לרשמי באוגוסט 1950.

שטחים אלה כללו את העיר יפו על רבעיה ושכונותיה, את הסכנאות והכפרים ששכנו בתחום שטח השיפוט של העיר או ובסמוך לה, את השכונות עבריות שנותרו בתחומה של העיר יפו עד למלחמת העצמאות, ובנוסף, הם כללו שטחי פרדסים - את ארץ התפוז המפורסם של יאפא, יפו, ג'אפה.

בארבע השנים הראשונות אחרי הסיפוח הוכפלה גם אוכלוסיית העיר שצמחה מ- 185,000 תושבים לפני קום המדינה ל- 350,000 בסוף 1952. חלק מהגידול נבע כתוצאה מסיפוח השכונות העבריות של יפו וחלק אחר מגלי העלייה של 1948-1952 שכוונו ליפו ולשטחים החדשים שסופחו לעיר.

מפת בניין העיר תל אביב – יפו, 1950

שנות הארבעים: נווה שאנן הופכת לתחנה הסופית של תל אביב

התחנה המרכזית שנפתחה ב- 1941 משנה באופן סופי את אופייה של שכונת נווה שאנן, שהוקמה ב- 1921 כהתיישבות אוטופית המשלבת חיים עירוניים בצד חקלאות במשקי עזר. הרעש, העשן והאוטובוסים שנוסעים ברחבי השכונה מדרדרות אותה במהירות.

התחנה הישנה מכשירה את השטח לקראת בואה של התחנה המרכזית החדשה כמה עשורים אחר כך: בבוא היום, לכשיקימו אותה, לא יהיה צורך לשנות את מסלולי הקווים, שכונת נווה שאנן תישאר התחנה הסופית. 

התחנה המרכזית הישנה, נוה שאנן, שנות הארבעים

שנות השלושים: שכונות הדרום עוברות מירוק לשחור

תכנית בנין עיר 44 מ- 1937 (תכנית האזורים הכוללת) ותיקון תכנית גדס ב- 1938 קובעות תקנות להפרדות שימושים בתל אביב. התכנית מגדירה אזורי מגורים, מסחר, תעשיה ומלאכה ברמות שונות וכן אזורים להריסה. השילוב בין שתי התוכניות יוצר הפרדה תכנונית בין דרום לצפון, כאשר צפון העיר מוגדר כאזור מגורים מובהק ואילו דרום העיר נדון ל"עירוב שימושים" וקולט אליו את כל השימושים שאינם מותרים בצפון: בתי מלאכה, מבני תעשייה ומסחר, מחסנים.

מעתה, כל מה שמה אסור לבנות במרכז ובצפון העיר, יהיה מותר לבנות בשטחים בדרום.

מעתה שכונות כנווה שלום, נווה צדק וכרם התימנים מיועדות באופן כרוני להריסה ומתחילות תהליך רב שנים של דרדור ותת פיתוח, והשכונות תל אביביות בחלקה הדרומי של העיר (מרכז מסחרי, נווה שאנן) מסומנות כאזורים מסחריים וכאזורי  תעשייה ומלאכה.

התוכנית כמובן אינה קובעת שימושים בשכונות העבריות של יפו, אך שכונות אלה קולטות את עיקר השימושים האסורים בתל אביב. לעיריית יפו אין בעיה עם זה.

תכנית בניין עיר 44, תכנית האזורים הכוללת

תיקון תכנית גדס, 1938

שנות העשרים: תל אביב בורחת מיפו צפונה ומזרחה

עם גלי העלייה הגדולים שמגיעים אחרי מלחמת העולם הראשונה, מצוקת הדיור ביפו, ובמיוחד לאחר המאורעות של מאי 1921, יהודים מתחילים לחפש את מקומם מחוץ ליפו. תל אביב משנה את אופייה והופכת משכונה לעיר. ההתיישבות העירונית מתפשטת צפונה מאחוזת בית לאורך רחוב אלנבי, אך גם מזרחה, מעברה הדרומי של דרך יפו תל אביב.

למעשה, כבר בתקופה זו התגבש הכלל שככול שמצפינים מיפו, כך מטפסים במעלה הסולם החברתי.

אף על פי כן, במהלך שנות העשרים מוקמות מספר שכונות דרומיות – נוה שאנן, שפירא, פלורנטין, המכבי. באותה תקופה, נפרדת תל אביב מיפו והופכת ליישות מקומית ומנהלית נפרדת. הגבול בין תל אביב ויפו מתפתל בין השכונות ולפעמים גם חוצה אותן. עד 1948, חלק מהשכונות הדרומיות נמצאות בתחומי תל אביב, וחלק נשארות בתחומה של יפו. שכונות אלה, שכונו בקיצור "השכונות העבריות", צמחו על חשבון הפרדסים על פי הזדמנויות נדל"ניות מקומיות. תושביהן שילמו מסים לעיריית יפו הערבית, אך שלחו את ילדיהן להתחנך בבית הספר ביאליק, שהוקם כגלגל הצלה על גבולה הדרומי של תל אביב, בנווה שאנן.

השכונות מתפתחות בנפרד ובמקביל, כארכיפלג של איי התיישבות שביניהם מפריד ים של פרדסים. התפתחות סימולטנית זו יצרה את האופי המיוחד לכל שכונה ושכונה.

שכונת שפירא, ימים ראשונים בשנות העשרים / צבי אורון (אורושקעס), הארכיון הציוני

מבט על נווה שאנן מתל אביב, תחילת שנות השלושים

דרום תל אביב, תחילת שנות העשרים

אקולוגיית ההדר

אזור יפו היה ללא ספק אחד האזורים היפים במזרח התיכון: יפו היא אולי העיר היחידה שהיא בעלת שורשים תנ"כיים וקלאסיים כאחת, ומכל המקומות המיתיים היא אחת הבודדות שהצליחה להתקיים לאורך אלפי שנים ברצף כמקום חי ופעיל. החל מתחילת המאה ה- 18ניטעו בסביבותיה של העיר פרדסים שניזונו ממי אקוויפר החוף. השילוב בין הפרדסים, מפעלי המים הקטנים ומערכות ההשקייה יצר אקולוגיה ייחודית שבתוכה נבנו בתי פרדס, כפרים קטנים וסכנאות. למיתולוגיה התנ"כית של יונה הנביא ולמיתולוגיה היוונית של פרסאוס ואנדרומדה נוספה מיתולוגיה מודרנית חדשה, זו של תפוחי הזהב של Jaffa. עם התפתחות הסחר הימי במהלך המאה ה- 19, גדלה העיר והפכה למרכז ארצי קוסמופוליטי ולשער הכניסה העיקרי לארץ ישראל. המראה הפרוש מיפו מזרחה עד לאופק של ים ההדרים המנוקד בבתי באר ובאחוזות קטנות וריח פריחת ההדרים הפכו לסימן ההיכר של אזור יפו וזכו לתיאורים נלהבים גם של מבקרים אירופיים וגם של אבות היישוב הציוני. למרות התמורות הגדולות שפקדו את האזור אחרי מלחמת העולם הראשונה, כיבוש הארץ בידי הבריטים והתפתחותה של תל אביב בצדה של יפו והתגברות מעשי האיבה בין ערבים ליהודים, אקולוגיית ההדר החזיקה מעמד עד לכניעתה הסופית של יפו ב- 13 במאי 1948, רגע לפני פרוץ מלחמת העצמאות.



מפת תיאודור קנדל, סוף המאה ה- 19



נחום גוטמן, פרדסים ביפו, 1926

דרום העיר לאנשים: לקראת מדיניות תכנון חדשה בדרום תל אביב-יפו

במשך מאות שנים היה אזור יפו - כיום דרום תל אביב - אחד מהאזורים היפים ביותר בארץ. במהלך צמיחתה של העיר תל אביב והעימות בינה ובין העיר יפו, הידרדר האזור בהדרגה והפך לאחד מהמקומות הקשים והמזוהמים בארץ.

יוזמה זו, של פעילים, תושבים, אדריכלים ומתכננים, רובם מתגוררים ופועלים ביפו ובדרום תל אביב, בשיתוף עם החברה להגנת הטבע בתל אביב, מבקשת לעורר את הדיון על עתידו של המקום.

היוזמה היא רב שיח שהחל בתחילת 2009 וממשיך ומתרחב, על הבעיות והאתגרים הייחודיים של דרום העיר, ועל הדרכים להתמודד איתם, במטרה לגבש עקרונות וכלים למדיניות תכנון חדשה ביפו ובדרום תל אביב.

במהלך העבודה והדיונים נטלו ונוטלים חלק מספר לא קטן של אנשים. הנה כמה מהם:

איזנברג אפרת, איזקוב ליאת, אנגלמן קרן, בארי דליה, בן מור גיל, ברקאי-נבו ענת, גינסברג כרמית, וולרשטיין סבסטיאן, ירושלמי גלית, ישראלי אושרת, כהן עומר, לינדנר קרין, מימר נאור, מרום נתי, נדלר גורי, נרדי גיא, פולקמן ליטל, פוקס גסי, פרמן אריאל, צור ברברה, קיים מוקי, קניגסברג אוחיון כרמית, רוטברד שרון, רוסטיקר אהוד, שווץ קרן, שור לירון, שר שלום אביעד