עם גלי העלייה הגדולים שמגיעים אחרי מלחמת העולם הראשונה, מצוקת הדיור ביפו, ובמיוחד לאחר המאורעות של מאי 1921, יהודים מתחילים לחפש את מקומם מחוץ ליפו. תל אביב משנה את אופייה והופכת משכונה לעיר. ההתיישבות העירונית מתפשטת צפונה מאחוזת בית לאורך רחוב אלנבי, אך גם מזרחה, מעברה הדרומי של דרך יפו תל אביב.
למעשה, כבר בתקופה זו התגבש הכלל שככול שמצפינים מיפו, כך מטפסים במעלה הסולם החברתי.
אף על פי כן, במהלך שנות העשרים מוקמות מספר שכונות דרומיות – נוה שאנן, שפירא, פלורנטין, המכבי. באותה תקופה, נפרדת תל אביב מיפו והופכת ליישות מקומית ומנהלית נפרדת. הגבול בין תל אביב ויפו מתפתל בין השכונות ולפעמים גם חוצה אותן. עד 1948, חלק מהשכונות הדרומיות נמצאות בתחומי תל אביב, וחלק נשארות בתחומה של יפו. שכונות אלה, שכונו בקיצור "השכונות העבריות", צמחו על חשבון הפרדסים על פי הזדמנויות נדל"ניות מקומיות. תושביהן שילמו מסים לעיריית יפו הערבית, אך שלחו את ילדיהן להתחנך בבית הספר ביאליק, שהוקם כגלגל הצלה על גבולה הדרומי של תל אביב, בנווה שאנן.
השכונות מתפתחות בנפרד ובמקביל, כארכיפלג של איי התיישבות שביניהם מפריד ים של פרדסים. התפתחות סימולטנית זו יצרה את האופי המיוחד לכל שכונה ושכונה.
 |
שכונת שפירא, ימים ראשונים בשנות העשרים / צבי אורון (אורושקעס), הארכיון הציוני |
 |
מבט על נווה שאנן מתל אביב, תחילת שנות השלושים |
 |
דרום תל אביב, תחילת שנות העשרים |
