שנות התשעים: יפו ודרום תל אביב נחתכות מהמפה

החל מאמצע שנות השמונים, תל אביב נשטפת בגל של רטרו ששיאו ב- 2004, בהכללת העיר ברשימת UNESCO של אתרי המורשת העולמיים של התנועה המודרנית בארכיטקטורה.

לרגל פסטיבל "באוהאוס בתל אביב" שנחגג באביב 1994, מוציאה עיריית תל אביב מפת אתרים. רובם המוחלט של המבנים המסומנים נמצאים בתחום תכנית גדס ("העיר הלבנה"). שכונות נוה שאנן ופלורנטין נחתכות. יפו, שכונת שפירא, קריית שלום והשכונות המזרחיות מחוץ למפה.

וגם: התחנה המרכזית החדשה נפתחת, כמעט שלושים שנה לאחר שהחלה להיבנות.

1994: "באוהאוס בתל אביב", מפת אתרים

 

שנות השמונים: סטגנציה

דרום תל אביב, תצלום אווירי, 1984

מתאר ת א-יפו

מצגת ההצעה לתכנית המתאר של עיריית תל אביב

מתאר ת א-יפו 22-07-10

View more presentations from sharonbabel.

שנות השישים: ברוכים הבאים לתחנה המרכזית החדשה

רועי חמד, עיבוד ממוחשב להדמייה של התחנה המרכזית החדשה בעלון פרסומת מאמצע שנות השישים

שנות השישים: הצפון והדרום

בשנות השישים מתנסחת המפה המנטלית של תל אביב. העמקת הפערים בין שני חלקי העיר, הצפוני והדרומי, יחד עם גלי העלייה שהגיעה בשנות החמישים ושהתמקמה בעיקר בשכונות הדרומיות הוותיקות ובשכונות דרומיות חדשות כקריית שלום ותל כביר נותנת את אותותיה. השאלה העירונית הופכת לשאלה חברתית. שכונות הדרום הופכות ל"שכונות עוני" ועל כך שוררת תמימות דעים גם בממסד העירוני וגם בקרב התושבים.

1959: משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום, תוכנית אב מוקדמת לתל אביב

1973: ארגון ועדי שכונות העוני: "הסכנה מתקרבת"

שנות החמישים: תעשייה, מלאכה, שטחי בור ושטחי הפקר

האיחוד עם תל אביב הפך את מרבית אזורים המסופחים לאזורי תעשייה ומלאכה. גם אם תכניתו של הורוביץ לא אושרה רשמית, היא למעשה קבעה את דמותו של האזור למשך עשורים רבים וקרובה מאוד ברוחה למצב הקיים.

עיריית תל אביב יפו המשיכה דרומה את מדיניותה מלפני 1948, שהפכה את השכונות התל אביביות הדרומיות נוה שאנן ומונטיפיורי לאזורי תעסוקה, והנציחה את מדיניותה של עיריית יפו הערבית שהכניסה אף היא שימושי תעשייה לשכונות העבריות. איחודן שתי הערים החמיר את המצב עוד יותר מכיוון שעתה, גם שטחי החקלאות הפכו לאזור תעשייה ומלאכה.

האזור, שהיה לפנים גן פורח שהשתרע מהעיר ההיסטורית של יפו מזרחה, שסופרים כעגנון וכברנר התבשמו מריחותיו וציירים כראובן רובין ונחום גוטמן הוקסמו ממראותיו, ששמעו יצא בכל העולם, ושעל המוניטין שלו כערש השמוטי מתפרנסות גם היום משפחות רבות של אנשי ענף ההדרים – הפך בתוך שנים ספורות למגרש הגרוטאות ולפח האשפה המרכזי של מדינת ישראל, ולאחד המקומות המזוהמים בארץ.
בהמתנה לפרויקטים הגדולים שאולי פעם יגיעו האזור הוזנח ומודבר. במהלך השנים הוחדרו אליו עוד ועוד מטרדים בקנה מידה מטרופוליני. על מרבית שטחי הפרדסים הוקמו מפעלי תעשייה, בתי מלאכה ומחסנים, השטחים הפתוחים שעוד שרדו הושארו כשטחי בור, שטחי הפקר וכעתודות נדל"ן.

תצלום אוויר, 1956

שנות החמישים: העתיד

החל מ- 1951 מנסה עיריית תל אביב בראשותו של מהנדס העיר אהרון הורוביץ שהובא במיוחד מארצות הברית, לגבש תוכנית אב שמטרתה הראשונית היא איחודה של תל אביב עם יפו לעיר אחת שלה תכנית אחת כוללת.

הורוביץ מבקש לתכנן מחדש את כל אזור דרום תל אביב: להרוס את השכונות העבריות הישנות ולהקים שכונות מודרניות במקומן.

בהצעה המוקדמת שמציג הורוביץ ב- 1954 תחת הכותרת "תכנית אב מוקדמת לתל אביב יפו - הצעת צורת העיר בעתיד" מחולקת העיר לארבעה רובעים ראשיים- רובע1: עבר הירקון, רובע 2: מרכז, רובע 3: דרום ורובע 4: מזרח.

למרות שהתכנית לא אושרה מעולם, היא במידה רבה קבעה את מצב הדברים באזור לחצי המאה הבאה. גבולות הדרום, רובע 3 בתכנית הם בדיוק אותם הגבולות של היום. במקום הפרדסים, כוללים שימושי הקרקע אזור מלאכה ותעשייה גדול, שחלקו ממוקם בתוך שכונות המגורים שמופרדות זו מזו.

בזמן שהתוכניות הגדולות נידונות בחדרי הישיבות ומעובדות על שולחנות השרטוט, השכונות נשארות במקומן ומוזנחות, אולי מתוך ההנחה שממילא אין טעם להשקיע במה שעתיד לבטח להיהרס, ואולי מתוך תקווה שתהליכים סטיכיים-כביכול יעשו את מה שלא יעשה התכנון ויזרזו את הצורך בבינוי מחדש.